באיחור רב נכנסתי לתערוכה “ארץ מקלט” בגלריה האוניברסיטאית ברמת אביב, שנפתחה לפני כחודשיים. התערוכה המאד-מושקעת עוסקת בביטויים אמיתיים של התגוננות אזרחית בישראל, ובראשם המקלט הציבורי והממ”ד הפרטי, ויש לה אופי מחקרי חזק: לצד עבודות האמנות יש גם הרבה עבודות תיעוד: תצלומים, תכניות בנייה, סרטי תעודה וכיו”ב. התצוגה תימשך עד ה-24 למרץ, לוקח רבע-עד-חצי-שעה לעבור עליה, והיא יפה ומעוררת מחשבה. למי שהמלצה מילולית לא מספיקה לו, הנה דימויים שהצלחתי לתפוס במצלמה הסלולרית שלי:

איורי מקלטים

..

התצלום בשחור-לבן, אך החיים הם צבעוניים והתערוכה גם כן

..

את התערוכה חותם אוסף תצלומים מתוך הפרויקט “רשות הציבור” של הצלמת אורית ישי. ישי צילמה מקלטים שכונתיים ברחבי ישראל, והתמקדה באלה שקושטו או הוסוו באמצעים שונים ע”י התושבים המקומיים. הצילומים שלה תופסים את המקלט בתוך הסביבה שלו  - בתוך ההקשר – אבל לא באופן כזה שניתן לזהות מיד באיזה סוג של יישוב הם נמצאים. מלבד היופי הישיר של אוסף המקלטים הצבעוני, יש גם כח רב בדרך ההצגה שלהם כאוסף או כסדרה: בניגוד לכבישים, מדרכות, בתי מגורים ועסקים, שתמיד מתגלים לנו בקבוצות או ברצף, המקלטים האזוריים הם תמיד יחידים בתוך סביבתם, וכך אנו רגילים לקלוט אותם. ההצגה המקובצת שלהם יחד מגלה אותם מחדש כתופעה – תופעה שיש לה מאפיינים, ניואנסים, ויכולה לשמש בעצמה פריזמה לבחינת המרחב שמסביב לה.

מי שילך לתערוכה עשוי לפסוח על התצלומים הללו, שנתלו ליד עבודות בעלות נוכחות פיזית חזקה יותר. שימו לב אליהם; לדעתי הם יכולים לשמש מפתח לתערוכה כולה, ולא אתפלא אם הם עצמם היוו את ההשראה ליצירתה. אפשר לראות עוד מהם בקטלוג של “רשות הציבור” שיצא ב-2009 וכולל גם שני מאמרים קצרים ומעניינים, של האוצרת רונה סלע ושל יהושע סימון.

למה אני מתכוון?

אמנות זה דבר מאד נזיל, גמיש, דינמי. רק תנסה לשים לה גבולות, ומיד היא עקפה אותם. מאז שמרסל דושאן הכניס משתנה למוזיאון וכיו”ב זו כבר עובדה ידועה, ואולי מוטב לומר – זו פרדיגמה. ובכל זאת, אנחנו ממשיכים למסגר את האמנות, כמעט בלי יוצא מן הכלל. זה פשוט להבנה – אנחנו עדיין ממסגרים אותה בשמות: ספרות, מוזיקה, עיצוב, פיסול. ספרות מתח, מוזיקת רוק, עיצוב תעשייתי, פיסול סביבתי. כולם מסגרות. אנחנו נותנים גם מסגרות של חלל: במת תיאטרון ובמת פסטיבל, טלויזיה וקולנוע, גלריה ומוזיאון, ספר עשוי נייר או פיקסלים, עם מילים או עם תיבות קומיקס. כולם מסגרות, מעצם הגדרתם – בעלי גבולות. על הגבולות הללו אני מדבר כשאני מדבר על קריטריונים לאמנות.

את מי זה מעניין?

בהתחלה לא הייתי בטוח. לאט לאט, ככל שעלתה תשומת הלב שלי, החלו גם העדויות להצטבר. זה התחיל במשחקי מחשב. לפני בערך שנתיים חזרתי להתעניין בתחום, בעקבות דיונים ברשת סביב יצירה של איזה במאי צרפתי. כשגיליתי מחדש את נפלאות המדיום, קשה היה לי להתמודד עם טענותיהם של כמה חברים שוחרי אמנות, שהעלו כמה טיעונים משכנעים נגד האפשרות שמשחק הוא בכלל אמנות. לא יכולתי להתכחש לטענתם, אך גם לא למשחקים ולאמנות שבהם. כמה חודשים אחרי-כן הזדמנתי לערב הסיום של סמינר אוניברסיטאי על אמנות המיצג. המנחים סיכמו שקשה להגדיר מהו בדיוק מיצג. המופע האורח היה של אריאל אפרים אשבל. בשיחה בין אשבל למנחים, הוא הודה שהופתע מאד כשהזמינו אותו להופיע, מכיוון שאינו יוצר מיצג אלא תיאטרון. אירוע דומה חוויתי בפסטיבל וידאו-זון האחרון: רב-שיח על פורמטים להצגת וידאו-ארט, בהשתתפות מספר אנשי מקצוע מרחבי העולם – אוצרים, חוקרים ואמנים. ככל שהשיחה התפתחה, הביעו כמה מהם חוסר נחת גובר והולך מחוסר יכולתם לקבוע אילו יצירות שייכות לתחום הוידאו-ארט, ואילו לא. חלק מהיצירות שהוצגו בגלריה ענו על כל הקריטריונים של קולנוע סטנדרטי, וחלקן דמו יותר לקולנוע אוונגרד – קשה היה לומר בבטחה שמקומן בגלריה “קלישר” ולא בקולנוע “לב”.

המשותף לכל המקרים הללו הוא חוסר-נחת שקשור בכישלון לקרוא לאמנות בשמה הפרטי.

נניח שהתחושה שלך מוצדקת; זה נשמע כמו משהו לאקדמיה, לא למגזין.

אז נניח גם שאינני תלמיד באמצע התואר הראשון אלא פרופסור לפילוסופיה; עדיין (כך עלה משיחה שניהלתי השבוע עם פרופסור לפילוסופיה), הדיבור על קריטריונים אמנותיים באקדמיה משול לצעידה לתוך שדה מוקשים הגותי. יחד עם עולם האמנות המודרני, הלכה גם האקדמיה לכיוון של פירוק הגדרות ותבניות, וכעת העיסוק בהגדרות (“סטרוקטורליסטי”, בלשון מדעי-הרוח) נראה על פניו כמו צעד וחצי אחורנית.

אז מול התיאוריה יהיה קשה לדבר כך, אבל אני רוצה לדבר ישר מול האמנות עצמה. והאמנות עצמה דורשת את זה. מיצג, וידאו-ארט, אמנות רחוב, משחקי וידאו, קולנוע, ספרות, מחול, כולם קוראים לעצמם בשמות שאמורים לומר משהו. כולם עולים על במות, נתלים על קירות הגלריה, שרים בפינות הרחוב, מהבהבים ממסך של טלפון סלולרי או של סינמקס בגובה שלוש קומות, כאילו שיש למסגרות הללו איזו משמעות ייחודית. לדבר על הקריטריונים שלהם: זה לא איזה שינוי כיוון קיצוני, רק תבלין מיוחד שמתווסף לאחד הכלים המרכזיים של הכתיבה המגזינית – הביקורת.

ביקורת היא לדבר ישירות מול היצירות.

כן, כי הן מול העיניים ואפשר להתייחס אליהן. מתחת לביקורת האמנות הפשוטה אפשר להפעיל את המנוע הזה של הקריטריונים, שהוא רק עוד ביקורת, ביקורת על המדיום. לשאול – באיזו תחום היצירה הזו פועלת? באיזה תחום ראוי שתפעל?

סיכום ביניים

כשאני מדבר על קריטריונים באמנות, אני מתכוון לקווי המתאר שמשרטטות המילים שאנו משתמשים בהן כדי לדבר על האמנות. על המשמעות של ההבדל בין המילה “קולנוע” למילה “וידאו ארט” ובין וידאו שתלוי על קיר לציור שתלוי על קיר לציור שמרוסס ברחוב לתיאטרון רחוב. אני חושב שאפשר לדבר על הקריטריונים הללו, על מה עושה אמנות מסוימת למה שהיא, תמיד וגם עכשיו.

כאמור, זה רק נסיון כללי לכוון את המחשבה. אני מקווה מאד לפתח הלאה את הדיון בנושא הזה. אפשר להתחיל כאן למטה בתגובות.

//

אני מחדש את הפעילות בבור אחרי יותר משנה של דממה, שבמהלכה התחלתי בלימודים אקדמיים והצטרפתי לשבועון תל-אביבי מוכר. כלומר, כתבתי במסגרות אחרות. אני רחוק מלהיות שבע מהן, אבל לכל מסגרת יש את התוכן המתאים לה, וישנם דברים רבים שמתאים לומר כאן ולא שם. אילו דברים? הצהרת כוונות כללית אפשר למצוא בעמוד ה”אודות”. ובנוסף: הבטחתי שהבור יחזור, ואני משתדל לקיים הבטחות.

//

לכל מי שלא ביקר בבור במקום מושבו הקודם: ברוכים הבאים לאתר החדש של הבור, כולי תקווה שתמצאו בוא עניין. ולאלה שכבר מכירים: ברוכים השבים לבור, השתדלנו להשאיר אווירה עיצובית דומה לזו הקודמת, אבל עם החופש לעשות יותר. גם תחומי העניין שלנו התפתחו. דבר לא נזנח, אך נוסף לא מעט.

כדי שהאתר החדש לא ירגיש ריק, הותרתי פה מדגם מייצג של רשימות מהבור הישן (כל מה שמתחת לפוסט זה, שהוא הראשון שנכתב באתר החדש). מי שסקרן לגלות את כל התכנים הקודמים יכול פשוט לקפוץ לבור הישן ולחטט בו.

//

למה להחזיר את הבור?

אין לי איזה טיעון יוצא דופן המצדיק את קיומו של הבור. למה לשלם שכר דירה על מקום משלי, כשיש כל כך הרבה מקומות נהדרים שאפשר לבקר בהם בחינם? למה בכלל להתעקש על שליטה ועל פרטיות? אני בעד שייכות, מאמין בכוחה של הקבוצה; תוך כדי כתיבת המשפט הקודם כבר עלו על דעתי שני אתרים דומים שלשורותיהם הייתי שמח להצטרף, במקום לתחזק מגזין עצמאי. אך אולי עצמאות היא כל העניין כאן. אולי אני פשוט אוהב לארח.

שותפות והכנסת אורחים

חידוש אחד במסגרת הנוכחית הוא שהבור יפסיק להיות פרויקט סולו שלי. כמה אנשים סייעו בעיצוב והקמת האתר הנוכחי, וחלקם אולי יתרום לו בהמשך גם את פרי מקלדתו. עוד כמה מקלדות נוספות כבר מתקתקות רעיונות שיבשילו כאן. אבל חוץ משותפים, גם אורחים נופלים לבור: הרעיונות שעולים כאן הם פתח לדיון, שמאפשרת לנו זירת הרשת, וכולם תורמים לו באופן שוויוני. אני מקווה שנזכה גם לארח כאן אמנים ולהציג קצת יצירה מקורית, כי לא הכל דיבורים.

בלוג או מגזין?

הבור הוא מגזין. אם הרשימה הזו נראית כמו משהו אופייני לבלוג, זה רק כי היא עוד לא מדברת על שומדבר קונקרטי – רק על הכתיבה עצמה. אבל הבור הוא מגזין, עד כמה שלמילה “מגזין” יש איזו משמעות בשנת 2011. ושוב, הסבר מפורט בעמוד ה”אודות”.

מה יהיה?

לא מתחייבים לכלום (זה חלק מהיופי). ואף על פי כן: כמו בבור הישן, ישנם בתכנית כמה פרויקטים מתמשכים. אולי גם אמשיך אחד מהפרויקטים הקודמים. לאורך החודשים הקרובים אשחרר לאט לאט את כל החומר שהצטבר בשנת השתיקה הזו – ראיונות, רעיונות, תמונות, לינקים, ועוד. לאורך החודשים הקרובים גם יצטרפו לכאן, כאמור, עוד כמה כותבים נוספים. אני תוהה לאילו כיוונים הרעיונות שלהם יקחו את הבור. בינתיים, אחתום את הרשימה הזו עם הכיוון הנוכחי שלי.

//

לשנות את נקודת המוצא

נקודת המוצא של הבור הישן היתה אמנות רחוב, תחום שבו פעלתי ועודני פועל. מה שיצא ממנה הוא דיון בטווח ההקשרים של אמנות במרחב הציבורי העירוני, ביניהם עירוניות, אדריכלות, תקשורת, ואמנות ממוסדת יותר. זה היה נחמד.

כמה חוויות, חלקן ממש מהחודש האחרון בחייו של הבור הישן, עוררו אצלי עניין אמנותי רחב יותר: לצד אמנות רחוב, אני מתכוון כעת להתעמק בעוד תחומי יצירה. המשותף להם הוא היותם שדות יצירה טריים באופן יחסי, או שעדיין אינם נפרדים משדות אמנות ותיקים ומבוססים יותר. כבר רמזתי על העניין הזה בעמוד ה”אודות”, ואסביר אותו ביתר פירוט בפוסט הבא – החלק השני של רשימה זו.

//

קראתם עד הסוף? כנראה יש לכם סיבה טובה. הירשמו לקבלת עדכונים!

.

התצוגה האחרונה

.

תקריב 1

.

תקריב 2

.

“ג’סטות לאוהד מטלון”. 4-10/10/09. סוקולוב 23, הרצליה. העבודות ברשות הציבור ואינן חתומות. לחצו כאן למפה.

.

לימים הקודמים בפרויקט “ג’סטות לאוהד מטלון”:

יום ראשון (+הסבר על הפרויקט)

יום שני

יום שלישי

יום רביעי (+המלצות לביאנלה)

יום חמישי

.

.

הביאנלה הסתיימה ואיתה גם הפרויקט הזה. תודה גדולה לאוהד מטלון ולמאי עומר!

]]> http://www.habor.net/?feed=rss2&p=361 0 http://www.habor.net/?p=346 http://www.habor.net/?p=346#comments Sat, 10 Oct 2009 02:13:58 +0000 שלו http://habor.wordpress.com/?p=346 רק חדשות טובות: אוהד מטלון הגיע לגלריה ונתן עוד שאריות נהדרות מיום הצילומים האחרון שלו. מזל גדול, כי כבר השתמשתי בכל השאריות שנותרו לי, הפעם עם דימויים מתוך אתר הפורנו יו-פורן:

.

מבט מרחוק

.

תקריב 1

.

תקריב 2

.

“ג’סטות לאוהד מטלון”. 4-10/10/09. סוקולוב 23, הרצליה. העבודות ברשות הציבור ואינן חתומות. לחצו כאן למפה.

.

לשאר הימים בפרויקט “ג’סטות לאוהד מטלון”:

יום ראשון (+הסבר על הפרויקט)

יום שני

יום שלישי

יום רביעי (+המלצות לביאנלה)

יום שבת ואחרון

.

.

וקצת על מרכז העיר הרצליה, והשימוש שנעשה בו בביאנלה:

לקראת הביאנלה הראשונה, לפני שנתיים, עבר מרכז העיר הרצליה טיפול קוסמטי מקיף, הכולל כיכר מעוצבת עם מזרקה, רחבות קטנות מסביב, הפיכת חלק מהשדרה לטיילת והפיכת מרכז רחוב סוקולוב המסחרי למדרחוב, תאורה, מתקני אופניים – הרבה אלמנטים נלקחו בחשבון. קולנוע סטאר הישן שופץ והפך לסינמטק אינטימי ונאה, וגם בניין עם חזית מגניבה נבנה לאנסמבל הרצליה. השיפוץ נעשה בטעם טוב, וגורם למרכז העיר להיראות מושך יותר לבילוי או שוטטות, במיוחד בלילה (אפילו שבפועל עדיין אין שם מקומות בילוי ליליים).

הדבר היחיד שבאמת פוגע באווירה המדרחובית היא העובדה שצומת הרחובות סוקולוב/בןגוריון, מרכז המדרחוב ולב העיר, שהיה ציר תנועה ראשי למכוניות ואוטובוסים, נותר כזה גם לאחר השיפוץ. במהלך היום הוא מרגיש כמו אלנבי של תל אביב. בלילה עוברות בו פחות מכוניות, אך העדות לתנועת כלי הרכב נותרת בדמות מרצפות הכביש החדשות שהשחירו מהר מתחת לצמיגים. לא נעים. מוטב היה אם עיריית הרצליה הייתה מפתחת ציר תנועה עוקף ומפנה לשם את תנועת האוטובוסים, כפי שבתל אביב אלנבי הוא הציר שלצד מדרחוב נחלת בנימין, או ז’בוטינסקי ודיזנגוף שמקיפים את מתחם בזל.

נדמה שהביאנלה משתלבת בתכנית הכללית כאירוע היח”צנות הגדול של השיפוץ הזה. לתושבי חוץ הוא מציג את העיר לא רק ככרך מודרני, אלא גם כעיר תרבותית – העבודות לוקחות את המבקר לגלריה העירונית, למוזיאון לאמנות עכשווית, למתחמים מסחריים וכיכרות, לסינמטק, לתיאטרון ולספרייה העירונית. אבל המופע הזה מיועד בעיקר לתושבי העיר: כל דבר שימושי רוצה שישתמשו בו, והביאנלה מזכירה לתושבים את כל השירותים שמציע מרכז העיר, כדי שיפקדו אותו גם בהמשך השנה. בכל אתר דיילים יציעו לך להירשם כמנוי לתכנית כזו או אחרת. התערוכה מתקיימת לא רק במבני ציבור, אלא גם בפסז’ים המסחריים הרבים הפזורים ברחוב סוקולוב (והאמת שעוד לא ראיתי ריכוז כזה של פסז’ים!). העסקים ברחוב נהנים מחשיפה יוצאת דופן.

אז האם השימוש בחללים נכון? בגלריות ובמבנים הציבוריים השונים נעשה שימוש טוב. העבודה בבית גיל הזהב של דוד ליסקה משתמשת בכל לב הבניין בצורה מבריקה, כמו גם העבודות הנהדרות בשער העיר, וכן בבניינים ציבוריים אחרים.

בפסז’ים באזור המסחרי המצב שונה. לעומת מבני ציבור, שלהם מראה נקי, האזור המסחרי מטבעו מוצף בגירויים ויזואליים שאין בהם אחידות או תבנית (ר’ הפוסט שלי בנושא) – חלונות ראווה מלאי סחורה, שלטי פרסומת, תאורה שונה בכל פינה. בתוך כל זה עבודות אומנות רבות הולכות לאיבוד, נטמעות או פשוט לא מושכות את העין, ובמיוחד כשהן תופסות רק חלק קטן מהחלל מרובה הגירויים. זו הסיבה שבפוסט הקודם המלצתי רק על מעט מהפסז’ים – על לא מעט עבודות טובות ויתרתי מכיוון שחוויית הצפייה בהן נפגמת מהמיקום.

החדשות טובות: העבודות שתליתי אתמול בלילה הן לטעמי המוצלחות ביותר עד כה.

את הדימויים לקחתי הפעם ממאגר הוידאו יוטיוב:

.

מרחוק

.

מקרוב

.

יותר מקרוב

.

“ג’סטות לאוהד מטלון”. 4-10/10/09. סוקולוב 23, הרצליה. העבודות ברשות הציבור ואינן חתומות. לחצו כאן למפה.

.

לשאר הימים בפרויקט “ג’סטות לאוהד מטלון”:

יום ראשון (+הסבר על הפרויקט)

יום שני

יום שלישי

יום חמישי (+ דעה על אתרי הביאנלה)

יום שבת ואחרון

.

.

וקצת על הביאנלה עצמה:

כפי שציינתי בפוסטים קודמים, זו ביאנלה “למתקדמים” –  מוצגת בה הרבה אמנות לא-מאד-קומוניקטיבית, שתדבר בעיקר לקהל המתוחכם או לשוחרי אמנות עכשווית. כדי לרענן את הצופה שמשרך רגליו ברחובות ומתמודד עם אמנות מאתגרת, מועלים מופעי חוצות ומוסיקה, מיצגים והקרנות על בניינים, שגם ידברו לקהל הרחב. הדבר הכי מעניין בהפקה הוא השימוש שנעשה בחללים של מרכז העיר הרצליה, ועל כך ארחיב בפוסט הבא.

.

להלן רשימה של העבודות המוצלחות שראיתי, לפי אתרי תצוגה, למי שרוצה לבקר בסופ”ש ולחסוך זמן:

שער העיר (תחנה 20 על מפת הביאנלה) // האתר עם העבודות המרשימות ביותר. ברחבה עומדת אנדרטה שיצרו פיל וגליה קולקטיב לציון פשעי העתיד של הקפיטליזם הגלובלי. פששש. האנדרטה מורכבת משברי יאכטות, שהאמנים רואים כייצוג האחרון של הון מוחשי בעידן של הון וירטואלי ונוזלי. פפשששששש. הם הציבו את האנדרטה בטקס מגניב בערב פתיחת הביאנלה. הקולקטיבים מציגים עבודות נוספות שמרחיבות את הנושא של האנדרטה במבואה של אנסמבל הרצליה. בין אם אתם מתחברים לרעיונות הללו ובין אם לא, מדובר באנדרטה מעולה שנראית עוד יותר טוב בזכות המיקום שלה על רקע שלד בניין העירייה החדש-ישן, שנראה קומוניסטי ומאיים. נצנוץ מים שנשבר על הבטון החשוף מרמז על העבודה שמאחורי הקיר, בתוך אתר הבנייה – “חבצלות” של שחר יהלום. לטעמי זו העבודה היפה ביותר בביאנלה, ואין טעם להכביר במילים. עולים על הגשר וחוצים את הבניין לחצר האחורית שלו, שם אפשר לצפות בכוכבים ובירח מתוך טלסקופ שבנה הלל רומן.

גלריה עירונית (תחנה 17) // האספן/בנאי אבי פטימר מציג חלק מאוסף כלי הנגינה העממיים המרשים שלו. נחמד ומוצג יפה, וגם שינוי אווירה נחוץ לעומת הפסטיבל שבחוץ.

אולם לב העיר (תחנה 18) // אוסף העבודות שמוצג באולם הוא מטא-אומנות (אומנות על אומנות), ובמידת-מה ניתן לומר שהאולם מייצג מאד את רוח הביאנלה כולה, שהיא אומנות לקהל המנוסה ולא לקהל הרחב. יש שם עוד אוספים, הפעם תקליטי ויניל של נאומים והדפסים של אמנים ישראלים, הקרנות של שידורי טלוויזיה כמו השידור הממלכתי הראשון בישראל ותכנית אירוח בנושאי אמנות, כל אלה נותנים תחושה אקדמית לתצוגה. העבודות הטובות הן של רעות עירון ויונתן גולד, שיצרו מעמד מוצלח לעיון בקטלוגים, וידאו יפה של הקולקטיבים (ממש כוכבי הפסטיגל) שמתכתב סגנונית עם יצירת האנדרטה שלהם, וכמובן העבודה המרתקת והיפה של אוהד מטלון, שאיתה אני מתמודד בעבודה שלי.

שלטי חוצות ברחוב סוקולוב 42-56 (תחנה 9) // תצוגה מושקעת ומבוצעת טוב, של תצלומי ספורטאיות ישראליות יפות שצילם צלם האופנה בן לם. מרגיש ניינטיז.

סינמטק הרצליה (תחנה 5) // <שימו לב: התצוגה היא בסינמטק עצמו, ולא בפסז’, כפי שכתוב במדריך הביאנלה> הוידאו הכי טוב מוצג דווקא במסדרון – ארבעה מסכים שמציגים סרט יפהפה של עמית ברלוביץ. אורכו 12 דקות ושווה לראות את כולו. יש גם חלל מועדוני שמציג וידאו-ארט בוטה אבל משעשע של תאי שני, בסגנון שמזכיר את דייויד לינץ’.

פסז’ אפקט (תחנה 1) // עוד וידאו, משעשע הרבה יותר, על הפסז’ים של הרצליה שבהם מתרחשת הביאנלה עצמה, שיצר רועי מנחם ברקוביץ’. הוא מאזן את העבודה הגרוטסקית (והטובה) של שחר פרדי כסלו, שמשלבת שני דימויים שתמיד מטרידים – רובוטים וגוף האדם (כאן זה שיער אנושי) לכדי משהו שיש בו הרבה עדינות.

.

לחצו כאן למפת הביאנלה (מתוך האתר הרשמי)

קחו בחשבון –  ההמלצות שלי נוגעות לאתרים שפזורים לאורך הרחובות בן גוריון וסוקולוב בלבד.

]]> http://www.habor.net/?feed=rss2&p=325 1 http://www.habor.net/?p=318 http://www.habor.net/?p=318#comments Wed, 07 Oct 2009 13:28:24 +0000 שלו http://habor.wordpress.com/?p=318 עלתה בעיה: אוהד מטלון החליט לא לחלק יותר את הטסטים, הלא הם שאריות ההדפסה שבהן אני משתמש כמצע לעבודה שלי, מכיוון שהן מהוות עותקים לא ממוספרים שפוגעים בערך של ההדפסות הרשמיות. זה מעלה תהייה:

מצד אחד, את ההדפסות הוא מוסר בחינם, כחלק מהקונספט, ולא חותם עליהן, לכאורה כדי לא לעשותן סחירות. מצד שני, ההדפסות ממוספרות, והוא מקפיד על מספר העותקים – משמע שהן כן סחירות.

בכל אופן, זה נחמד לדעת ששני הצילומים היפים שלקחתי מהתערוכה בימים הראשונים שלה הם לא חסרי ערך מסחרי, אלא בעלי ערך מסחרי (אם אני מבין נכון) שרק עומד כרגע על 0 שקלים, עד שיעלה;

אך כרגע אני בבעיה – אין שאריות חדשות.

.

למזלנו, נותרו לנו עוד שאריות מהדיוקנאות שמטלון צילם ביום ראשון.

את הדימויים ליום השלישי לקחתי משירות המפות של גוגל:

.

כפי שאתם רואים, כל התמונות הקודמות כבר נגנבו

.

העבודות החדשות

.

“ג’סטות לאוהד מטלון”. 4-10/10/09. סוקולוב 23, הרצליה. העבודות ברשות הציבור ואינן חתומות. לחצו כאן למפה.

.

לשאר הימים בפרויקט “ג’סטות לאוהד מטלון”:

יום ראשון (+הסבר על הפרויקט)

יום שני

יום רביעי (+המלצות לביאנלה)

יום חמישי (+דעה על אתרי הביאנלה)

יום שבת ואחרון

.

רצה הגורל ומטלון עצמו חלף על פני אתמול בלילה ברחוב. פניתי אליו, סיפרתי לו בקיצור נמרץ על הפרויקט וביקשתי שבאופן מיוחד ייתן לי להמשיך לקחת שאריות. הוא הסתייג ואמר שילך הערב לראות את העבודה שלי. יהיה מעניין.

אתמול הוא צילם פורטרטים של מבקרים בתערוכה שלו, ואני הבחנתי שהחולצות שלהם מעט משעממות, לכן חיפשתי היום דימויים בחנות האינטרנט ת’רדלס. להלן התוצאות:

.

מבט על הקיר

.

העבודות החדשות מהיום

.

“ג’סטות לאוהד מטלון”. 4-10/10/09. סוקולוב 23, הרצליה. העבודות ברשות הציבור ואינן חתומות. לחצו כאן למפה.

.

לשאר הימים בפרויקט “ג’סטות לאוהד מטלון”:

יום ראשון (+הסבר על הפרויקט)

יום שלישי

יום רביעי (+המלצות לביאנלה)

יום חמישי (+דעה על אתרי הביאנלה)

יום שבת ואחרון

.

חוץ מזה, לא יכולתי להתעלם:

אתמול מתה הזמרת הארגנטינאית מרסדס סוסה.

סוסה, שכונתה “הקול של דרום אמריקה” או “קולם של הכפריים” הייתה אולי הזמרת החשובה ביותר של דרום אמריקה.

מרסדס סוסה בהופעה

היה לה חלק בתנועת ההתחדשות של הזמר העממי בדרום אמריקה והיא הייתה פעילה פוליטית, סמל להתנגדות למשטר הצבאי וידועה בדעותיה השמאלניות, שגם הביאו עליה שנים של גלות מארצה.

מעל לכל, למרסדס סוסה היה קול ענק, אדיר, ויכולת נדירה להגיש שירים כמו שאף אחד אחר לא שר. למשל:

Mercedes Sosa – Zamba Para No Morir

.

.

“היום היא תערוכה שתפתח כל יום מחדש בקירות חשופים. במהלך הערב ייתלו על הקירות תצלומים שצולמו במהלך אותו היום. התצלומים יישלחו לתערוכה מדי יום בקבצים דיגיטליים, בצירוף הנחיות לגבי אופן הדפסתם ומיקומם על הקירות. ההדפסות יופקו וייתלו על הקירות בזמן אמת, בראשית כל ערב, ויוצעו לחלוקה בסוף כל ערב, לקראת מועד הסגירה.”

“בסוף היום יהיו המבקרים רשאים לבחור תמונה מהקיר ולקחת אותה עמם חינם אין כסף. עבודות שלא יילקחו ייזרקו.

התצוגה של אוהד מטלון הערב

עבודותיו של מטלון עוסקות בנושאים כמו פריפריה וחיפוש אחר ג’סטות פיסוליות במרחב העירוני….מבחינת האמן הסיכוי לכישלון מלווה באמונה גדולה בכוחו של הצילום ובחתירה תחת מוסכמות מסחריות – אם בתערוכה רגילה התהליך בין רגע הצילום לבין תלייתו ממוסגר על הקיר עשוי להימשך כשנה, ומחירה של עבודה דומה של מטלון הוא כ-15-20 אלף שקל, כאן הוא מזמין גם את אלה שפרוטתם אינה בכיסם לחזור עם דימוי הביתה, מה שנראה בעיניו טריוויאלי ביותר.”

הקיר מרחוק

מבט מקרוב

.

רוגטקה בדיזנגוף סנטר

.

ציטוט לא ידוע + ציטוט של עמיחי + קלון

.

המסר חשוב, הביצוע מוצלח, למרות שהארגון מאחורי הפוסטר הזה... מפוקפק. לחצו להגדלה, כמובן

.